החקיקה הראשית
חוק לשכת עורכי הדין, התשכ״א-1961, הוא המקור הראשי. החוק מסדיר את תנאי הקבלה למקצוע, את סמכויות הלשכה וועדותיה, את ההליך המשמעתי (תלונה, קובלנה, בירור, הכרעה ועונש) ואת מסלולי הערעור. סעיף 109 לחוק מסמיך את המועצה הארצית להתקין כללים לענייני אתיקה מקצועית, ומכוחו הותקנו כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ״ו-1986. כללים אלה הותקנו בשנת 1986 ותוקנו מאז מספר פעמים (תשמ״ז, תשמ״ח, תשמ״ט, תשנ״ז, תשנ״ח, תשנ״ט, תשס״א, תשס״ג, תשס״ה, תשס״ט, תשע״ב, תשע״ה), אך מדובר באותם כללים בתיקוניהם — לא בהחלפתם בכללים חדשים.
הסדרים מיוחדים
לעניין פרסום יש לפנות לכללי לשכת עורכי הדין (פרסומת), התשס״א–2001. לעניין שכר טרחה יש להבחין בין סעיפים 81–89 לחוק, כלל 9, התעריף המינימלי המומלץ ותקרות שנקבעו בתחומים מיוחדים. אין הסדר כללי יחיד הממצה את כל שאלות שכר הטרחה. לעניין כספים מופיעים כללים 39–44, ולעניין הלבנת הון יש לבחון את החוק, הצו והכללים 44א–44ב. המקור צריך להתאים לשאלה המדויקת; כותרת כללית של תחום אינה אסמכתה מספקת.
חקיקה כללית החלה על עורכי דין
חקיקה כללית חלה על עורכי דין כעל כל אדם: פקודת הנזיקין [נוסח חדש] לעניין אחריות אזרחית, חוק השליחות, התשכ״ה-1965, לעניין יחסי שליחות, פקודת הראיות [נוסח חדש] לעניין חיסיון, וחוק איסור הלבנת הון, התש״ס-2000, לעניין חובות נותני שירות עסקי. הפרת חקיקה כללית עלולה להקים אחריות אזרחית או פלילית במקביל להליך המשמעתי.
מעמד חוות דעת מקדימה
סעיף 60א לחוק עוסק בחוות דעת מקדימות בענייני משמעת. חוות דעת של ועדת האתיקה הארצית מחייבת את ועדות האתיקה המחוזיות, אולם אין לזהות אותה עם פסק דין של בית המשפט העליון או להניח שהיא מכריעה בכל מחלוקת אזרחית. פנייה מקדימה צריכה לתאר את מלוא העובדות המהותיות: זהות מערכות היחסים, הטיפול הקודם, המידע שהתקבל והפעולה המתוכננת. תשובה המתייחסת למסכת עובדתית חלקית אינה תחליף לבדיקה כאשר העובדות השתנו. במיוחד בסוגיות ניגוד עניינים יש לעיין גם במסלול המיוחד שבכלל 16(ב), הקובע שהחלטה מתאימה תינתן לפני קבלת הטיפול.
קריאה נכונה של החלטה
כאשר נעזרים בהחלטת ועדה או בפסק דין יש לברר מי הגוף שנתן את ההחלטה, מה השאלה שנדונה, מה היו העובדות ומהו השלב הדיוני. החלטה להעמיד לדין אינה הרשעה. דחיית בקשה לסעד זמני אינה בהכרח הכרעה סופית בזכות. תקציר אינטרנטי עשוי להשמיט הסתייגות הקובעת את גבולות ההחלטה. לכן יש לשמור בתיק המחקר את הנוסח המלא, לזהות את הפסקה הרלוונטית ולבדוק אם ניתן פסק דין בערעור. בספר זה תרחיש לימודי אינו מוצג כפסיקה, והמלצה ארגונית אינה מוצגת כחובה מפורשת בחוק.
סוגיות גבול
פרק ד׳ לכללי האתיקה (פרסום ופרסומת) — בוטל — פרק ד׳ לכללי האתיקה, שעסק בפרסום, בוטל. כיום מוסדר הפרסום בכללי פרסומת נפרדים (התשס״א-2001). אין להסתמך על סעיפים שבוטלו.
תיקון לעומת החלפה — כללי האתיקה הותקנו ב-1986 ותוקנו מאז מספר פעמים, אך לא הוחלפו. יש להשתמש בנוסח המעודכן של הכללים המקוריים.
תרחיש לימודי וניתוח
העובדות: עורך דין מבקש לדעת אם מותר לו לפרסם מחיר קבוע לשירות. הוא מחפש את הנורמה הרלוונטית.
הטענה: עורך הדין טוען כי הפרסום מותר כי פרק ד׳ לכללי האתיקה בוטל.
העמדה הנגדית: הפרסום מוסדר בכללי פרסומת נפרדים (תשס״א-2001), הקובעים תנאים וסייגים. ביטול פרק ד׳ אינו אישור גורף לפרסום, אלא העברת ההסדרה למקור נפרד.
יישום: יש לבחון את אמצעי הפרסום, תוכנו, אמיתות הנתונים והקשרו, וכן את ההבחנה בין פרסומת מותרת לשידול אסור לפי סעיף 56. אין להסיק היתר גורף מביטולו של פרק בכללים.
צעדי פעולה
- שמרו מקורות מעודכנים: החקיקה באתר הלשכה וב״רשומות״, הכללים בוויקיטקסט עם קישורים לרשומות.
- בעת ספק אתי, אתרו את הנורמה הספציפית במקורה הנכון לפני פנייה לחוות דעת.
- הבחינו בין נורמה מחייבת (חוק/כללים) לבין המלצה מקצועית.
טעויות נפוצות
- הסתמכות על כללים שבוטלו (פרק ד׳ לכללי האתיקה).
- בלבול בין חובה מכוח החוק לבין חובה מכוח כללי האתיקה.
סיכום הפרק
הדין המשמעתי מצוי בחקיקה ראשית (חוק לשכת עורכי הדין), בכללי האתיקה (תשמ״ו-1986 בתיקוניהם), בכללים ותקנות ספציפיים (שכר טרחה, פרסומת, הלבנת הון), ובחקיקה כללית (נזיקין, שליחות, ראיות). איתור המקור הנכון הוא תנאי ליישום נכון.